זה התחיל בהודעת ווטסאפ בזו הלשון: ״היי, אנחנו מארגנים בספונטאני מחר ב 20:00 אצלי, מפגש של אנשים מהתעשייה. אני חוזר למילואים בתחילת מרץ, אז מנסים לתפוס מה שאפשר. נשמח אם תוכל להצטרף. ערב, שכל אחד מביא בקבוק יין, גבינות וכיבוד קל עלינו.״ ואז מצאתי את עצמי מתלבט רוצה לומר חוכך בדעתי המפונקת, מה לי הנסיעה הזו עד רחובות לערב יין שמתחיל קצת מאוחר עבורי וייגמר לך תדע מתי, ומי יהיה, ואיזה יין להביא עמי, ואילו יינות יביאו האחרים ומי הם בכלל האחרים…חצוף מצידי הייתי אומר.
אז הגעתי לראשונה, לביתו של נתי פאוסט הלו הוא ״הבוטיק של נתי״. את האמת ששמעתי וגם קראתי סיפורים אודות האיש ושמדובר על אספן יין. בראשי תיארתי לעצמי שמדובר בחובב יין כמוכם וכמוני המחזיק בביתו כמוכם וכמוני איזה 100 עד 500 בקבוקי יין. טוב. זה נשמע לי לגמרי סביר. אה-מה-מה, כשנכנסתי לביתו של נתי המארח, לא שערתי, לא ידעתי, לא העליתי על דעתי, שמדובר באדם שיושב על אוצר, מטמון, המערה של עלי בבה, שכולה יין. אבל איזה יין! הייתי במסעדת מישלן בפיימונטה עם מרתף יין מהמרשימים שראיתי בחיי, אני מבקר קבוע בחנויות יין והחביבות עליי הן הרשתות ״דרך היין״ ו-״משקאות הטורקי״, אבל את מה שעיניי ראו אמש בבוטיק של נתי, את כמות היינות, את מבחר היינות בדגש על יינות ישראלים, כשרים, מהטופ של הטופ עם התמקדות ביינות מתיישנים מהטובות בשנים, בקבוקי מגנום ודאבל מגנום, ויינות אספנות, אימאל׳ה ואבאל׳ה, לא. ממש לא. אין דברים כאלה. וכולם מסודרים בסדר מוקפד ומופתי לפי יקבים, ושנות בציר, תירצו תקנו בקבוק, תרצו תקנו ארגז, תרצו תקנו במשטחים, או ביינות סופר פרימיום המוצגים נדירים בארגזי עץ מהודרים. וואו.
על השולחן המתינו לאורחים מגשי ירקות, סלסלות של לחמים, וגבינות והכול בשפע טרי, צבעוני, נקי, מגרה ומזמין. כמובן, גם כוסות יין איכותיות.
ואז, החלו להגיע האורחים. ראשית אכבד ואציין את שני המארחים כאמור נתי פאוסט ״הבוטיק של נתי״ ודדי זוהר ״רזי הכרם״ שני החברים הללו, עומדים מאחורי מיזמי אירועי יין בעבר בהווה ובעתיד שרק נצא מהתקופה ״המחורבנת״ הזו של מלחמה צער ועצב שעוברת על כולנו. ולאורחים: אז היו נציגים מיקב טפרברג בעבר ובהווה נועם שלמה ויקי ניסן, שהגיעו מצויידים כל אחד עם גיס חובב יין. היה גם בני טפירו הבעלים של יקב טפירו מנתניה, יקב בוטיק שגם הטעים מיינותיו במהלך הערב,
הייתה גם כרמית אהרנרייך סמנכל״ית השיווק של יקב ירושלים אגודה חקלאית, חברה וותיקה ויקרה שלי, היו גם דוקטור ישי נצר מהמחלקה להנדסה כימית באוניברסיטת אריאל, מלווה בחברים מהיקב האקדמי, היקב המחקרי של אוניברסיטת אריאל,
הייתה גם עלמת חן מקסימה בשל אביגיל לסנס מתיירות בנימין, שריגשה את כולנו עד דמעות בסיפור, על אובדן ועל שכול שהביא עלינו החמאס יימח שמו, לצד אור ותקווה שבאו לידי ביטוי בייחורי צמחים שנקטפו על ידה בגינה בכפר עזה, בבית שרוף, שכל יושביו נקטפו על ידי מחבלים ארורים. ואת ייחורי הצמחים וביניהם גם הצמח הכל כך סימבולי ״היהודי הנודד״, היא אספה ברגישות מחבקת מלאת אופטימיות ותקווה אל ביתה שביישוב קידה, בכדי להפריח ולצמוח ושהלוואי היינו יכולים את הכאב והאובדן הנורא לשכוח.
היה גם בחור צנוע בשם אביב דורות, שעושה יין שטעמנו ממעשה ידיו, ומחובר לחבריו מהאסכולה האקדמית של היין באוניברסיטת אריאל שאף הוא מהיישוב קידה שבשומרון. אם תחפשו את השם שלו בגוגל תגלו שמדובר בסגן אלוף לוחם עז נפש עטור ציון לשבח.
היה גם יוני, יבואן ומשווק יין, והייתה גם עלמה מקסימה זוגתו של דדי. לפני כל אחת ואחד מהאורחים הונחו 2 כוסות, אליהן נמזגו לכל אורך הערב שלל רב ונכבד של האורחים. היו שם יינות שנעשו והוצגו על ידי יוצריהם (יקב טפירו, אוניברסיטת אריאל) והיו יינות שהובאו כאמור ע״י כל אחד מהאורחים לרבות יינות שפתח גם המארח. מהיינות שיותר אהבתי וגם בלטו וערבו לחיכם של הסובבים היו ה״לגאסי״ וה״פרובידנס״ של יקב טפרברג, ה״ווינדמיל של יקב ירושלים, ״ה״טרסה״ של יקב צובה (אני הבאתי).
נכנסתי למיטה קצת אחרי חצות. באמת שכבר לא היה לי כוח עוד יין לשתות. רציתי להחמיא למארחים אבל יותר מכל לאורחים. כל אחת ואחד מהם, עשו את הערב למיוחד, לכזה שהכותרת ״ח ו ו י ה״ מתנוססת בגאון מעליו והיין, כן היין, הוא הדבק שחיבר את כולם. לחיים.