אני אוהב את היינן יעקב אוריה, ואני רואה בו חבר אישי, קרוב ויקר לליבי. תמיד, כשאנחנו נפגשים, אנחנו מתחבקים, כמו מכרים וחברים וותיקים. לטעמי, יעקב אוריה נחשב מטובי הייננים של היינות הלבנים בארץ ואני יודע שלדעתי זו, שותפים רבים. את פרנסתו, עושה יעקב כיינן ביקב פסגות, אצל "היעקב השני" יעקב ברג, אף הוא חבר אישי שלי, יקר לי כאח. את תחביבו, עושה יעקב ב"יקב שירות"במושב שדה משה, יקב המעניק לחובבי יין, ציוד ומיכון חדישים וחביות לאחסנת יין, כעסק מתווך לכל דבר ועניין. יעקב ייצר יין חדש, המושק בימים אלה, אותו הוא מכנה "אלפא אומגה" מבציר 2014. יין המורכב מענבי רוסאן, ויונייה וסמיון. זהו לא יין לבן "רגיל" כי אם יין לבן יבש מותסס על קליפותיו. בואו ותצטרפו אלי ראשית לסיפור מאחורי היין ול"דבר החדש" בעולם היין הישראלי "אלפא אומגה תרבות יין בע"מ", ולטעימה.
אלפא:
"כשלמדתי להכין יין, דגש רב הושם על חשיבות הקליפה ליין האדום. על כל העושר הפנולי שהיא נותנת למשקה. בהמשך, כשלמדתי להכין יין לבן, הקליפה הפכה פתאום לבלתי רלוונטית. סוחטים את הענבים בתחילת התהליך, מפרידים את הקליפה, מצלילים, ועושים יין ממיץ צלול ונקי.
כיבדתי את דרכי הכנת היין הלבן ולמדתי לעשותו עדין, מבושם ואלגנטי. כיבדתי, אך גם תהיתי על מה ויתרנו כשנפטרנו מהקליפות. הרי לכאורה, להעריך יין לבן לפי תוצר המיץ בלבד, דומה לניסיון להעריך את מגוון הזנים האדומים ואת הטרוארים הגדולים, רק בהתבסס על יינות רוזה, שנעשים גם הם מהמיץ בלבד של ענבים אדומים. מאוד סיקרן אותי מה יש באותה קליפה לבנה, שכלל אינה זוכה להתייחסות ושעליה, איננו יודעים דבר.
אלפא אומגה:
ב-2007, התחלתי לייצר יינות לבנים. ובסקרנותי, כבר באותה שנה, התחלתי גם בהתססת כמויות קטנות של ענבי יין לבנים עם קליפותיהם. תוך כדי תהליך, למדתי שיין לבן על קליפותיו אינו אותו יין לבן ורק עם יותר פנולים. הבנתי, שסיפורו של היין המורכב מהענב השלם. שונה לגמרי ובכל היבט שהוא: בטעמים, במרקם, בהתנהגות בבקבוק ועוד, עם עושר וריכוז ומבנה, שונים לחלוטין. התאהבתי.
ב- 2008, כבר שילבתי קצת מהעושר הפראי הזה בתוך הויונייה שעשיתי, ובבציר 2010 חשבתי שאני כבר מבין מספיק את התהליך כדי לעשות יין שכזה העומד בפני עצמו ולשתף בו אחרים. כחצי שנה לאחר מכן בטעימת חביות ביקב, למדתי לראשונה מדניאל רוגוב שיש עוד אנשים בעולם שהחלו לעשות יינות שכאלה ובמגוון סגנונות. היין של 2010, אותו עשיתי ב"יקב אסיף" קיבל לבסוף תווית של "יקב מדבר" ויצא לשוק תחת השם "ORENGE 44".
כיום, כיינן ביקב גדול למדי (יקב פסגות), אני מחויב לחשוב גם על הצד המסחרי של עבודתי. בסופו של דבר, מישהו צריך לרכוש ולצרוך את היינות ועליהם לערוב לחיכו של קהל רחב של חובבי יין. הסיפור של הענב הלבן השלם לא ממש מתאים להגדרות אלו. הוא עוצמתי, לא מלוטש, בעל טעמים קיצוניים ומרקם בלתי עדין בעליל. זה יין שונה, בעיני מרגש, אך בוודאי שאינו מתאים לכולם ולכן הוא כנראה אינו מתאים לייצור בקנה מידה גדול ביקב מסחרי. אך אהבתי זו, מה תהא עליה? הבנתי, שאם אני רוצה להמשיך בייצור יינות מיוחדים אלו ולתת לענב הלבן להתבטא מתחילתו ועד סופו, יהא עלי להמשיך לעשות זאת בקנה מידה קטן ובעצמי.
הנה הוא לפניכם. שמח לשתף אתכם בחוויה."
יעקב אוריה
נובמבר 2015
פתח דבר:
אתם יודעים מה? אני יכול להיות אנוכי ולחשוב רק על עצמי. לתחושתי, יש בו ביין הספציפי הזה כמה מאפיינים שקורצים לי "להתבצר בו" , ראשית זהו יין ראשון במיזם חדש של יעקב אוריה תחת הגג של "אלפא אומגה תרבות יין בע"מ". שנית, מהיין הזה יוצרו כמויות מאוד בודדות משהו כמו 300-100 בקבוקים. שלישית ולו בשל כך ועל שום ייחודיותו הוא מתומחר גבוה בסביבות ה- 150-180 ₪ לבקבוק. רביעית, משהו בו ביין מרגיש לי שחרף העובדה שמדובר ביין לבן, ההתיישנות הפוטנציאלית שלו הקמה ועולה מדרך העשייה שלו, תשביח אותו עם הזמן ותהפוך אותו לבעל "ערך אספני". אז מה אתם אומרים לפתוח?
אלפא אומגה 2014 – רוסאן, ויונייה, סמיון. יין לבן יבש, מותסס על קליפותיו. ליין 13%. היינן יעקב אוריה, אינו מרמז על תווית הבקבוק, את אחוזיות מרכבי הזנים בבלנד. היינן, חרף היותו יהודי דתי חובש כיפה לראשו, אינו מציין האם היין כשר ואני מניח שנושא הכשרות הקרוב לליבו ואמונתו של יעקב לא בא לידי ביטוי ביין ולו בשל העובדה שלהעסיק משגיח כשרות עולה כסף וכמויות הייצור הכל כך קטנות של היין אינן לפי שעה יכולות להכיל שכרו של זה. והיין, אז קודם לכן חשוב שתדעו ואל תצפו למצוא יין לבן שצבעו זהוב ירקרק בהיר בגווני עין הקש כי אם "יין כתום" תרתיי משמע. ומהו "יין כתום" ובכן זהו יין העשוי מענבים לבנים שתסס על הזגים למשך תקופה ארוכה (כמו בעשיית יין אדום) עד שהתוצאה הינה נוזל בגוון כתום עינברי ( משהו שיזכיר לרבים מכם יינות קינוח העשויים מענבים לבנים ) ואולי ודווקא בשל כך, קיים דיסוננס בין הצבע של הנוזל ולציפייה הטבעית של הטועם שאו-טו-טו הוא הולך לחוות ריחות מתקתקים וטעם מתקתק נילווה, רק מה שבא אל הפה, זה לגמרי יין יבש. לפני כחודש, התארחתי בביתו של ידידי "זזה" איש גדול ממדים, חביב, חובב יין אמיתי, מארח למופת, עושה יין בעצמו כבר שנים בבית הספר ליין שורק, ואיש שיודע לשתות יין, לקנות יין, ואולי הכי חשוב, לדבר יין עם אורחיו. אצל "זזה" טעמתי כמה יינות "כתומים" מארץ מולדתו גיאורגיה. שם, הם טוענים, שמחקרים מראים שהגיאורגים היו הראשונים בעולם לעשות יין. ונראה אותם עכשיו מתווכחים עם היהודים ועם בני ישראל וגתות היין העתיקות. אודה ואתוודא, שסביב השולחן של זזה שהיה עמוס מכל טוב, הייתי היחיד שלא דובר גיאורגית או רוסית והיחיד של בא מאותם ארצות מולדת. אולי, זה התירוץ היחיד שאני יכול לתת, מדוע היינות "הכתומים" שזזה מזג ברוחב לב והרבה, לא באו לי טוב, לא ממש התחברתי אליהם (חוץ מהצבע המדהים וצלילות היינות) לא באף, ולא בטעם. ואולי בשל העובדה שהעיניים שלי והמוח שלי, ציפו לקבל מתוק וקיבלו יבש. מה זה יבש. ומאידך, כל הסובבים לשולחן, פשוט התמוגגו מהיינות לרבות פרופסור ארכדי פפיקיאן אושיית יין רב ידע וניסיון שהפליא מחמאות על חלק גדול מאותם יינות. נו דני די. ומה עם היין? ובכן, אלגנטיות זו מילת המפתח. ואחריה סקרנות ומורכבות כשחוש הריח והטעם והראייה שבים ונוטלים חלק מתמזגים זה בזה תוהים בינם לבין עצמם, מה זה היין הזה? הגוון ענברי, הנוזל צלול, השוליים מבריקים, האף פרחוני עם נגיעות קלייה קלה, הפה עגול וחלק, נוכחות טאנית. מוזר לי. מיוחד לי. אני מבקש להחשף אליו, להתרגל אליו, לדבר עליו. ולסכם באהבתי.