משהו טוב קורה לה ליפו. אותו משהו טוב שקרה לשכונות כמו "נווה צדק" או "כרם התימנים" שהפכו משכונות אפורות לתשוקות נדל"ן. משהו טוב קורה לה ליפו. משהו שקשור למהפך של סמטאות ורחובות חשוכים ועייפים עמוסים בבתי מלאכה מאובקים ונשכחים, לשכיות חמדה, ולמקומות שכיף לגור בהם, לשוטט בהם ולבלות בהם.
מה יותר נכון הוא לעשות, מאשר לקחת בית סדוק, עייף, רעוע ומט לנפול, ולהפוך אותו למקום שכולם היו מתים לגור בו או לאכול ולבלות בו, וכשהם רואים את השינוי שנעשה ואת המהפך, זה גורם ללסתותיהם ליפול.
ככה עשו הבעלים הקודמים והנוכחיים של מסעדת "הצועניה" ביפו, כשלקחו תחת ידם בית מלאכה מיושן והפכו אותו למסעדה בלקנית, שדגים טריים היישר מהים ובשרים משובחים במטבחה, על האסכלה, מעלים עשן.
קוראים לזה השכונה היוונית והיא מרחק כמה פסיעות משוק הפשפשים. חנייה תמצאו בסביבה הקרובה וה"פנגו" יחסוך לכם כאבי ראש וארנק.
כמה נכונה היא הבחירה של זוגתי במטבח הצמחוני ואילו אני גם כן מבחירה בצד של הקרניבור אוכל כל קדמוני. פועל יוצא מכך, זה שאנחנו "מאתגרים" את הטבח והמטבח להתאמץ להעלות על שולחננו מגוון רחב תוך השתדלות שאת הצבעים הריחות והטעמים פשוט לא נשכח.
כשאתה מזמן את עצמך ל"מסעדה בלקנית", אתה מבקש לעצמך בדמיונך, התאמה למקום, כניסה לאווירה, ועוד בטרם הגעת למקום, אתה מצייר לך במוחך, סמטאות שכולם כבר ראינו ברודוס קפריסין יוון או כרתים, משרטט ברוחך גברים זקנים ישובים על שרפרפים, משחקים בשש-בש, או קלפים, כוסות של "אוזו" על יד, זקנות חביבות רוקמות מפיות תחרה, והשקט המופרע רק מנפילת הקוביות על לוח המשחק. אה-כן, ואיך אפשר בלי מוסיקה יוונית המתנגנת ברקע, וצבעי לבן ותכלת שמיים מזכירים לכם את הקרבה אל ים המים.
אז בצועניה לא ניסו לעשות יש מאין. אבל הם השתדלו ממש ליצור סוג של תפריט אקלקטי כזה השואל רכיבי קולינאריה מתרבויות שונות של מדינות הבלקן ומסגנונות של מטבחים שונים, ומשלב אותם יחדיו. והם עומדים בהבטחה. וככה מסמנים את הדרך להצלחה.
בקשנו לשבת פנימה, שכן השמש עוד לא שקעה ופינת הרחוב עוד לא מיצבה את עצמה לדעת שהערב או-טו-טו יעטוף אותה.
התפריט מציע עבור זה, את יכולת הבחירה. במחשבתי, רציתי לנשנש סרדינים מהים קטנים ולפצח את פריכיותם כמו גרעינים. כמן סוג של "מאזט" לצד משקה אלכוהולי אניסי. רציתי גם לדגום סלט טרי, ורציתי להריח שמן זית ולחם טרי, גבינה מקומית מלוחה וזיתי קלמטה, רציתי גבינת חלומי צלויה, וסלט של איקרה. ואיך לא, גם רציתי בשר, כזה רך וטעים, שאני אחסר, כי נגמר.
עשיתי את הכול בכדי להתאים את עצמנו לחלון הים התיכון. ביפו ברחוב פנחס בן יאיר 3, בפינת הבלקן.
פתחתי בלגימת "פרנו" אניס מתקתק (44 ש"ח), 2 קוביות הקרח שהוספתי לכוס, שינו את צבעו לכתמתם לבנבן עכור, משקה "שמנוני" עגלגל והטעם היה משגע.
סלט ה"טארמן" איקרה (26 ש"ח), היה עשוי היטב. עשיר בשמנת חמוצה, ביצי דגים, מעוטר מלמעלה בקוביות בצל סגול, ובכותרת טוויסט מקומי של קוביות קליפת לימון ירקרק שלקחו את הסלט, למקום נוסף של ארומה טעם ורעננות. את סלט האיקרה "גרפתי" עם סוג של "מקל לחם אפוי" (10 ש"ח) טרי וטוב, עמוס גרגרי שומשום.
זוגתי אשר על הצד הצמחוני פתחה ב"סלט הצוענייה"(46 ש"ח), עשוי ירקות חתוכים גס "בלדי", מתובל באורגנו טרי, בתוספת גבינת חלומי צלויה, בשמן זית ולימון.
אני הלכתי על "ברבוניות מהנמל" (86 ש"ח) הן הגיעו חמות היישר מהמחבת, פריכות, רכות, עם ריח של טריות מהים, מוגשות בסלסלה עם צלוחית על יד לטבילה של עגבניות טריות וצלוחית של וינגרייט על בסיס יוגורט חמצמץ. הברבוניות היו בשרניות, פריכות, אבל לא כאלה שאתם בולעים אותם כמו סרדינים קטנטנים, אלא כאלה המבקשות ממך להיזהר עם העצמות ולפרק את הראש.
האנטריקוט 300 גרם (120 ש"ח), שהזמנתי, הגיע "מדיום" כמו שבקשתי. עשוי סטייק טרי ומיושן פשוט תענוג. לצידו, הגיעו גם "קרטופי"(15 ש"ח) כמנת ליווי לסטייק או ב- (32 ש"ח) כמנה עצמאית. אלה הם פיסות רבעי תפוחי אדמה, מטוגנות בפפריקה מעושנת, שום ואורגנו.
בינתיים, זוגתי שתחיה, "התמודדה" עם הסלט השני "קפרזה קפריסאית" (46 ש"ח), מנה שהייתה מורכבת בעושר של טריות וצבעוניות ממגוון צבעי וטעמי עגבניות שרי, לצד זיתי קלמטה ובצל סגול, פלפל חריף וגבינת טולום. אל הצלחת העמוסה של זוגתי, הוספתי את הבצל , העלים,והדלעת האפויים, שהגיעו אליי עם מנת הסטייק, כי "חששתי" שהיא לא תהיה שבעה. והיא ללא היסוס, גם "אכלה לי" מ"קרטופי".
לקינוח, זוגתי קינחה ב"כוס הפתעות" (38 ש"ח), שהייתה מורכבת מקרם מסקרפונה עם נגיעות חמצמצות, עם שטרויזל מתוק ופיסות פרי טריות.
אני עבדכם, הזמנתי למנת הקינוח שלי, שהייתה לא פחות משוס אמיתי, "פיסטוק צועני" (38 ש"ח), והיא הייתה מורכבת משכבות מוס פיסטוק וקרם ברולה בציפוי שוקולד. פצצה של מתיקות וטעם.
הבחירה כאן בתפריט, היא "די קשה" כי ההיצע מזמין ומגרה והמנות נאות ולא "קמצניות".
תוכלו לשבת בפנים "על יד המזגן" ותוכלו לשבת בחוץ, "זרוקים" על פינות ההסבה ליד השולחן או ב"זולה" של הספה לוגמים אלכוהול או קפה חם.
"הצוענייה", אינה מסעדה מפוארת, אבל היא רחוקה מלהיות מכוערת. זו מסעדה עם המון "אווירה של יפו", כזו שיודעת ליצור רומנטיקה עם טעמים אוטנטיים ומסגרת של מבנה של בית אוכל ססגוני הממוקם בחלל יפואי עתיק שיש המייחסים לו היסטוריה מהתקופה הביזנטית.
יצאנו שבעים. וכמו תמיד, לי הכי חשוב, זה שזוגתי תאמר, "היה לי טעים".
הצועניה