זהו סיפור על יין. רוצה לומר, סיפור על "ינשוף" ויין. זהו סיפור על יין, ועל פסטיבל של יין, שהתחיל ונגמר טוב. כי מי שלא הוזהר, ומי שלא נזהר, היה יוצא ממנו בשן ועין.

פסטיבל היין ה- 16, של יקבי יהודה, היה ערב נפלא. זה התחיל במגרש החניה שהיה מוסדר לעילא עם סדרנים ונמשך אל תורים לא ארוכים בקופות, כוסות יין איכותיות ומפנקות, מזג אוויר נהדר כדי לטעום בו יין, הרבה אבל הרבה אנשים יפים, יינות רבים, קצת נישנושים,

וכן בחוץ, שוטרים שאורבים לכל נהג עם "ינשופים". ( "נשיפון" (ינשוף) הרף החוקי המותר הוא 240 מק"ג לליטר אוויר נשוף) כשאני אומר כל נהג, אני מתכוון לכך. ואף אחד, לא יכול לומר שלא הזהירו. הזהירו גם הזהירו. לפני, תוך כדי, ובהמשך כבר היה מאוחר לומר שגם אחרי.

אם בשנה שעברה, באותו המקום בדיוק, היו עוד נהגים, ששברו ברגע האחרון שמאלה כשהבחינו במחסום בצומת ימינה, השכילה המשטרה הפעם לפרוס מחסום גם מימין וגם לשמאל.

אירה כץ, חברה יקרה שלי ואשתו של גדי קרפל חבר שלי, מאוד אוהבת יין. היא לא הייתה יכולה להיות דקה אחת במחיצתו של גדי, אם היא לא אוהבת ושותה יין. לכן, תבינו, עד כמה הייתה קשה ההחלטה לאירה, לבחור ולהיות "הנהג התורן" שלנו, בעוד אנחנו שנינו שותים יין, כאילו אין מחר. אירה לא טעמה ולו טיפת יין במהלך כל הערב.

אבל שני תפקידים היו לה. הראשון לרשום ולתעד, מה אנחנו טועמים, והשני להחזיר אותנו בריאים ושלמים הביתה. דבר אחד ביקשה אירה בתמורה, "בסוף הערב, ניקנה בקבוק יין, וכשנבוא הביתה, נשתה אותו ביחד היא אמרה לגדי". את בקבוק היין, שקבלתי במתנה מ"יקב בר-גיורא" (שלמה אביטון מייצר מאז שנת 2003 כ-5000 בקבוקי יין בשנה ביקב הבוטיק הקטן שלו בבר גיורא.) נתתי לאירה מתנה. הבטחות צריך לקיים.

וכך, עשינו את דרכנו ביציאה מהחניה במתחם "מיני ישראל" בכדי לחזור הביתה. מחסום המשטרה חסם כאמור הן לימין והן לשמאל, והשוטרים במחסום, עצרו כל רכב ! לבדיקת אלכוהול.

אם לא שתית, אתה מחייך ומצלם ומתעד את הכול. ואם שתית, אלכוהול, וחשבת שעכשיו אתה נהג כל יכול, הנה ממתין לך בצומת "ינשוף" שיודע הכול. ואת רישיון הנהיגה שלך, במקום גם לשלול. אם שותים חברות וחברים, לא נוהגים. ואירה חברה שלי וגדי חבר שלי, כמוני בדיוק, כל הדרך הביתה צוחקים וצוחקים.

יין. זה כל הסיפור.