ברחוב בן יהודה 177 בתל-אביב, כמעט על פינת ז'בוטינסקי, פתחו האחים גיא ואורי ורדי יחד עם שותפם שף פז רוטנברג, את הדבר החם הבא בתל אביב. אולי זה בגלל המיקום ואולי זה בגלל הנחמדות של הבעלים, אולי זה בגלל האלכוהול ואולי זה בגלל המטבח וגודלן של המנות ואולי זה הכול או Fifty/50 אבל אתם חייבים לעצמכם ביקור במקום, טעימה ובילוי במקום ובכלל להכניס לעצמכם את הבית הזה לרשימת המועדפים.
פתחתי בקרפצ'ו שרימפס – המנה הגיעה יפה ומזמינה עם מידת מתיקות מסוימת וקצת מפתיעה שהעניקה איזה שהוא "טוויסט" לטעם. היא הכילה שבבי תפוחי עץ, פתיתי שמן קוקוס, וצ'ילי טרי שהוסיף חריפות קלילה ומעניינת. אחלה פתיח.
זוגתי הצמחונית הלכה על מנת גבינת ברי וכרובית מטוגנת בבלילת בירה ישראלית – "שבעתי" היא אמרה. הבנתי אותה.
מנת המולים האסיאתיים, הייתה גדושה וטעימה והם "שחו" במין מרק שתענוג היה ללגום ממנו עם כף. המנה הכילה רצועות של טופו ספוגות בטעם, ירקות שורש, שום, ג'ינג'ר, עשבי תיבול ובצל ירוק והמולים אחד אחד עשירים בטעמי ים.
ההמבורגר שורט ריב – היה לא פחות ממדהים. לרגעים, הבטתי על המנה, ולא ידעתי מאיזה צד לתקוף אותה ומה תהא שיטת האכילה. האם לבצוע בסכין לחצי או להחזיק בשתי ידיים, לנגוס, ולאפשר לכל הטוב שבפנים לנזול לצלחת וללכלך לי את הידיים. בחרתי באחרונה. עסיסיות הבשר הייתה עשירה בטעם והוא היה רך ו"בשרני" וספוג בשומן מטפטף אבל באיזון הנכון. הבשר עשוי מ"שורט-ריב" עשוי בהרכב ייחודי וסוד שמור של השף. מקורבים לבעלים סיפרו לנו שלקח לו לשף 3 חודשים להגיע להרכב הקציצה אליו שאף. גם הלחמניה הייתה גדולה טרייה רכה ומושקעת וכל ביס משולב ממנה ומהקציצה ופרוסות העגבנייה שחררו אצלי אנחות של תענוג. ה"הום פרייז" אותם צ'יפסים שהוגשו לצד ההמבורגר היו גדולים, עשויים במדוייק, רכים ופריכים במידה וטעימים להפליא, זוגתי הצמחונית, "גנבה" לי מהם ולא אחד…
את הארוחה ליווינו ביינות לבנים לפתיחה המוגשים בכוסות לפי בחירתכם את סוג היין. לא חסכנו גם בקוקטיילים נהדרים שרקח עבורנו הבר-מן הזריז. כך שהיינות הלבנים ליוו את המנות הראשונות ויין אדום את ההמבורגר והקוקטיילים היו בשביל ההמשכיות והאווירה המהנה.
לקינוחים הלכנו על מלבי חלב עיזים עם שמן קוקוס ומי ורדים טבעיים וזו הייתה מנה שהביאה אותנו ללקק את הכפית. עוגת הגבינה עם השוקולד העשויה עם גושי נוטלה ותחתית בננות "שרופות" כבר הייתה "גדולה" עלינו ולא הצלחנו לסיים אפילו חצי ממנה וזוגתי ציינה בחיוך, ש"איכילוב הכי קרוב"
