ישנה אימרה "אם מוחמד לא יבוא אל ההר – יבוא ההר אל מוחמד". ומסעדת ראצ'ה הירושלמית המסעדה הגיאורגית הנפלאה ששמה יצא למרחקים, כמוסד ירושלמי מצליח, הבינה שעליה לעשות מעשה ולהעתיק את ההר את מקום משכנה בירושלים, אל העיר הגדולה תל אביב.
מסתבר, שמרבית הקהל שפקד את המסעדה בירושלים היו דווקא אלה שבאו מחוץ לעיר, "תיירות חוץ", אם תירצו לקרוא לזה, בעוד הירושלמים נשארו בשאננותם למתרחש. ואלה שהטריחו את עצמם להגיע מרחוק למסעדה, חוו שם חוויה שהצדיקה את הנסיעה ואת דמי החניה, אוטנטיות האוכל, הפולקלור, השירה והריקודים והמטעמים, האירוח החם, השירות, הכנסת האורחים וקבלת הפנים, הם שצברו למסעדה את קהל האוהדים.
קרה המצב הביטחוני, ופיגועי הדקירות, שהחל להשפיע על העסקים בירושלים, ואלה הבליינים שהיו מגיעים מכל מקום אל העיר כדי לסעוד ולבלות, החליטו לחכות שהמצב הביטחוני יתבהר, ולשבת בבית או לאכול בתל אביב, אבל לירושלים לא לעלות. וזה כמובן השפיע על מקומות הבילוי ועל המסעדות.
לפני כ-3- חודשים, פתחה מחדש במקום המסעדה בירושלים לילי בן שלום ואחיה ישראל שחר, את מסעדת ראצ'ה בתל-אביב ותאמינו לה ולאחיה, שזה לא היה דבר פשוט להעתיק את חייך, מקום מגורייך, חברייך, משפחתך ועיסוקייך, אחרי 41 שנה בירושלים, לתל אביב.
אבל אצל לילי הרוח החיה והאנרגיה הסובבת את מסעדת ראצ'ה, ההחלטה הייתה ברורה והיא מאוד שלמה עם איך שזה קרה.
לילי בן שלום ואחיה ישראל שחר, הם גיאורגים, ילידי ראצ'ה שבגיאורגיה. ומאחורי שמות המשפחה העבריים, ניצב בגאון שם המשפחה של משפחת שימשילשווילי, שעלו לארץ בשנות ה-70.
אתם בטח לא תתפלאו, אם אני אספר לכם ואני אצטט את לילי כשהיא אומרת לי בעיניים בורקות " אתה לא מבין מה שקורה כאן, תל אביב אוהבת אותנו ברמות אחרות"
ואני לא מתפלא. כי אצל לילי זו לא מסעדה. זה הבית שלה והיא מצהירה שהיא פתחה את המקום בכדי לארח אתכם בביתה.
בפעם האחרונה שסעדנו זוגתי ואני במסעדת ראצ'ה הירושלמית, זה היה באוגוסט 2013 ואת רשמיי מאז, תיעדתי כאן מסעדת ראצ'ה הירושלמית גרוזינית כמו שלא הכרתם…!
החוויה הייתה גדולה, לזוגתי ולי, זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפנו לאוכל גיאורגי, הכול היה מוזר, חדש, הטעמים, הריחות, הצבעים, והשמות של המאכלים הקשים להיגוי, ומקצה הטעימות שאכלנו, לא פתח עבורינו את קצה קצהו של המטבח האוטנטי הגיאורגי. כשיצאנו משם, הבטחנו לשוב ולחזור כי לילי ואחיה ישראל, נתנו לנו את כל הסיבות הנכונות והטובות לשוב ולחזור, כל שביקשנו אז היה, "רק תגידו מתי? ואנחנו שם".
בערב חג השבועות יוני 2016, שזה 3 שנים אחרי הפעם האחרונה שפקדנו את מסעדת ראצ'ה, חזרנו, וכמה טוב שקיימנו ובאנו.
כי המון השתנה. לילי אמנם "העתיקה" את משכנה של המסעדה מירושלים לתל אביב, אבל היא עשתה הכול כדי להביא איתה את "הקסם של ראצ'ה הירושלמית" ולהתאים את המקום עבורכם האורחים בכדי שתרגישו אצלה בבית. אלה הן התמונות, והוילונות, הכלים, והתאורה, בקבוקי המשקה המסורתיים, והמוסיקה האוטנטית שמשרה את האווירה. השולחנות רחבים, השטיחים שמעטרים את הריצפה משווים לעצמם ניחוח אוריינטאלי, על הקירות טפטים מוזהבים והכסאות מרופדים בתבניות של פרחים. המקום רחב ידיים, עם חדר אירועים מושקע ומפואר, ובר משקאות צמוד הנקרא "ברבראצ'ה", המלצרים נקראים "מארחים" ומי שיקבל את פניכם במסעדה יהיו אלה לילי ואחיה שיתנו לכם לאכול ולהרגיש שאתם אצלם בבית אורחים.
לילי מגחכת כשאני אומר לה "שבתל אביב יש עוד מסעדות גיאורגיות" ואומרת שהיא מתחייבת שאף אחת אינה אוטנטית ואמיתית כשלה ומזמינה אתכם לבוא לטעום ולבדוק אם היא עומדת מאחורי המילה. ותאמינו לה, שאת ההצלחה, לילי מביאה עמה מירושלים לת-אביב.
בחודש מאי האחרון, הייתי אורח של כבוד של חברת תיירות מקומית WINEHOME ושל משרד התיירות הגיאורגי בשבוע של יין ואוכל בגיאורגיה. קודם לטיול, יצא לי לחוות כמה וכמה סעודות בביתו של חבר גיאורגי יקר לי שסעד אותי והסביר לי כמו אבא לבן מהי תרבות היין והאוכל הגיאורגית והשבוע בגיאורגיה שינה עבורי עולם ומלואו של תפיסה והבנה את תרבות האירוח והאוכל הגיאורגית. וחזרתי משם מאוהב.
את ארוחת ערב חג השבועות במסעדת ראצ'ה התל אביבית שסעדנו זוגתי ואני לא אשכח. הרבה בזכות העובדה שהמארחת שלנו הבעלים לילי בן שלום, עזרה לי "לחסל" עד תומו קנקן חרס של יין "ספראבי" גיאורגי, בעוד זוגתי מתמוגגת על קוקטייל הנקרא "גאומרג'וס" (לחיים בגיאורגית) שהיה מורכב מצ'צ'ה, לימון, סירופ רימונים, ויין מבעבע, שגרם לה ל"סחרור קל" על הצד השמח, עם הלגימה הראשונה.
אל השולחן, עלו בזו אחר זו, מנות אוכל גיאורגיות אוטנטיות מעשה ידיו להפליא של ישראל אחיה של לילי, שאני מוכרח לציין שהזמן והניסיון והעבודה במטבח שיפרו פלאות את מיומנותו להוציא אל השולחן מנות משובחות, של מטבח מקורי ומרגש, המציג אהבה לאוכל ומטרה ברורה להעניק לסועד לחוות אהבה על בסיס יום-יומי במסעדה שהיא חווית בילוי ולא רק מקום שבאים אליו לאכול.
פתחנו בצ'רחלי קוביות סלק עם אגוזים ועשבי תיבול ירוקים, הסלק היה מתקתק רך וטעים והצלחת התחסלה לה בשניות.
ופטריגאני שכבות חציל ממולאות, עשבי תיבול וגרעיני רימון, זוגתי הצמחונית התלהבה מהמנה, היא הייתה טעימה, ומזמינה.
סוקו סלט פטריות פיקנטי וטעים, שהצטרף אל מנות הפתיחה.
ומז'אווה מלפפונים, כרוב וגזר בתחמיץ גרוזיני, כאן, זוגתי נזכרה בתחמיץ דומה מבית הוריה ברומניה וטעמי הילדות הנשכחים הביאו אותה להזמין פעמיים מזה.
עבדכם הנאמן איש הבשר בחר בטויני סלט מוח חם, ברוטב עגבניות פיקנטי. מנה טעימה והמוח היה רך ונימוח.
ואזיס טולמה עלי מנגולד ממולאים באורז ומבושלים ברימונים. יופי של מנה טעימה
ושוטיס פורי לחם הבית שהגיע עם צלוחית רוטב טחמלי או איולי ראצ'ה לטבול.
זוגתי המשיכה והתפנקה על בדריג'אני גלילות חצילים, ממולאות במחית אגוזים. ואילו עבדכם נהנה עד מאוד מהצ'יבוריאקי סהרונים פריכים מטוגנים ממולאים בנדיבות בכמות נאה מזמינה וטעימה בבשר בקר, וצלוחית רוטב טקמאלי, עשוי משזיפים ירוקים לטבול.
הזמנתי גם פחלי שזה סוג של סלט עשוי מעלי כוסברה ותרד ובשברי אגוזי מלך מעוטר בגרגירי רימון. כי אני כבר "בקיא" במטבח הגיאורגי…
חצ'פורי סוקו מאפה גרוזיני ממולא בפטריות ועלי מנגולד לאשתי הצמחונית.
למנה העקרית וויתרתי כאן על תבשילי הקדירה כי כבר קודם הרגשתי צורך לפתוח עוד חור בחגורה, והזמנתי קופטי שהם נקניקיות הבית, טעימות, נוגעות קלות בחריפות, עסיסיות בתכולתן בתיבול מסורתי פיקנטי.
וציצילה חנג'אלי שיפוד פרגית עם נתחים שמנים ועסיסיים מתובלים בתיבול אוטנטי בכבדות מחמיאה עם מלח גס ופלפל שחור אלה הגיעו שלצידם נתחי תפוח אדמה עשויים היטב וצלחת גדושה באורז לבן.
וקינחנו איך לא בצ'ורצ'חלה מתוקה.
